<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה קע"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ע"ט, הל' בכורות פ"א] צוינו בקדוש בכורות, ר"ל, הפרישם והוציאם למה שיתחייב שיעשה בהם. והוא אמרו [שמות י"ג ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה. וכתוב בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין החמור בלבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והיא המצוה אשר אנחנו מדברים, ואומר' [דברים ט"ו י"ט] כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך. ומשפט [זבחים נ"ה ע"ב, רמב"ם שם ה"ב] בכור בהמה טהורה הוא שינתן לכהנים שיקריבו חלבו ודמו ויאכלו שאר בשרו. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת בכורות, ונתבאר בסוף מסכת חלה [פ"ד מי"א] שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ. וכתוב בספרי [דברים פיס' ק"ו] יכול יהא אדם מעלה בכורות בחוץ לארץ ת"ל [דברים י"ד כ"ג] ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות. הנה נתבאר לך שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ הן יהיה בית המקדש בנוי, או יהיה כמו שהוא כזמננו זה חרב בעוננו כמו מעשר דגן. וזאת המצוה לא תתחייב לנשים [קטע זה כנראה טעות הוא ובכל הספרים אינו, וכנראה שזה שרבוב מתוך המצוה הבאה], ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בפסוק [במדבר ח' י"ז] כי לי כל בכור, וכבר בארנו במצות אכילת הפסח [מצוה נ"ו] הכונה במכת בכורים, וממה שכתבנו שם יתבאר לך אמרו כי לי כל בכור עם הכונה גם כן שכל ראשית נתן לה' כגון בכורות ותרומות וחלה ומנות שהן ראשית כמו שנתבאר במקומם, והענין בענין הראשית שנתן לה' להיות לו דבקות עמו בראשית הקנינים ויזכור ה' בראשית כל קניניו, ויתעורר שהכל מאתו, עם הכונה גם כן בהפרישו כל קניניו לשם, להערה שה' הוא ראשית לבעל חי הוא קאו וראוי ליקרב כמו שבארנו במעשר בהמה [מצוה קע"ה] לכונה שכתבנו. לפיכך היו מקריבין האמורין מן הבכורות והשאר נאכל לכהנים. ומה שאין הבכור נוהג בחוץ לארץ כמעשר בהמה, כי עקר הבכורות והראשיות הוא לתת לכהנים ועקר ישיבתם היתה בארץ ובירושלם, ויהיה בדבר טורח גדול להביאם בארץ. אמנם מעשר בהמה שהיה נאכל לבעלים היה מעלהו עמו כשהיה עולה לרגל, ולא היה עליו לטרח מאכל שהוא נאכל לבעלים. גם שאם יהיה נוהג בח"ל אולי יבא לידי תקלה מצד רחוק המקום שיאכלו אותו תם, ויהיה בזה חלול הקדשים למכוון בהם. הלא תראה שבמעשר בהמה גזרו שלא יהא נוהג אלא בפני הבית, כדי שלא יאכלנו שלא במומו. ומה שנוהג מעשר בהמה אפילו שלא בפני הבית מן התורה, שבכל יום אנחנו מקוים לישועת ה' יבנה בית המקדש ונעלה ונראה לפניו. ומפני שבכור בהמה טהורה היו מקריבים ממנו האמורין להערת הראשיות כמו שבארנו לפיכך כהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה [בכורות י"ג ע"א], מה שאין כן בבכור אדם ובכור בהמה טמאה כמו שאבאר. ולמען יגיע ליד כהן דבר הראוי אמרו רבותינו [משנה בכורות כ"ו ע"ב] שישראל מטפל בבכור משנולד שלשים יום לדקה וחמשים יום לגסה.
המצוה קע"ח. לפדות פטר חמור [סהמ"צ לר"מ עשין פ"א, רמב"ם הלכות בכורים פי"ב ה"א] שנאמר [שמות ל"ד כ'] ופטר חמור תפדה בשה. כבר בארנו הכונה בבכורות [מצוה קע"ז]. ומה שנוהג בפטר חמור מה שאין כן בשאר בהמות, מפני שהיו רוב בהמותיהם העשויות למלאכה חמורים וכל אחד מגדלו. ורבותינו אמרו [בכורות ה' ע"ב] שזה גזרת הכתוב, ונתנו בו טעם גם כן מפני שסייעו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים. ומפני שהוא בעל חי ושם ראשית עליו ואין ראוי להקרבה, פודהו בשה, ולא היה נותנו לכהן כמו שהוא. כי חמור עשוי למלאכה ואין לכהנים מלאכה כי עבודת הקודש עליהם, גם שאין ראוי לעשות מלאכה בדבר שיש שם קדש עליו עד שיפדה, לכך אם נתנו לכהן פודהו בשה, ועורפו [צ"ל או עורפו]. ומפני ששם קדש עליו אם מת [בכורות י"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ד] קודם פדיון או קודם עריפה קוברו. באה הקבלה האמתית שאם היה חלק לשם בבכורות פטור מן הבכורה. והכונה בזה שאין ראשית לשם אלא מישראל שנאמר [ירמיה ב' ג'] קדש ישראל לה' ראשית תבואתו.
<h2>דף ג.</h2>
האזהרה קפ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"א, מאכלות אסורות פ"ד ה"ו] הוזהרנו מלאכול טרפה. והוא אמרו [שמות כ"ב ל'] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. אמנם פשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכילתא [משפטים דכספא פ"כ]. והוא אמרם דבר הכתוב בהוה מקום שדרך רוב הבהמות להטרף, אבל באתנו הקבלה שיש לזה הפסוק גם כן (פני') [פירוש] והוא כך [חולין ס"ח ע"א] ובשר בשדה טרפה ולפיכך לא תאכלו, ורוצה בזה שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה טרפה, כמו בשר קדשי קדשים כשיצא חוץ לעזרה [זבחים פ"ב ע"ב], או בשר קדשים קלים כשיצא חוץ לחומה [מכות י"ח ע"א], או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה [פסחים פ"ה ע"א], או כשיוציא העובר ידו לחוץ כמו שנתבאר ברביעי מחולין, כי כל אלו הבשרים יקראו טרפה, והאוכל כזית מהן לוקה מן התורה. וכן בשר מן החי ובשר מן הטרפה והאוכלו לוקה. ובגמ' חולין [ק"ב ע"ב] אמרו ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וכבר נכפלה האזהרה בזאת המצוה עם אשר לפניה בכהנים בלבד. והוא אמרו בכהנים [ויקרא כ"ב ח'] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. ואמנם כפל אזהרה זו בהם להיות הכתוב כבר צום באכילת חטאת העוף והוא מליקה, והמליקה בלא ספק בחולין אינה שחיטה כי אם נבלה, והיינו חושבין שיותר להם גם כן, ואפילו לחולין אכילת המליקה, והוא הדין לכל שחיטה נפסדת, לפיכך באר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מאכילת הנבלה והטרפה. וכן זכרו החכמים ז"ל [מנחות מ"ה א'] אל דין אחר למדוהו מזה הכתוב אשר זכרו מכונת ספרנו זה. אמנם הבהמה והחיה שיתחדש בה אחת מאלו הטרפות המקובלות אסורה באכילה ואפילו נשחטה כראוי, ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה לוקה מדרבנן, ע"כ. וכונת אסור הטרפה כפי מה שבאה הקבלה האמתית כשהיא חולה בחולי שסופו למות בו, לפי שהיא מעופשת ומאכלה מעופש. ומה שבאה הקבלה שטרפה [חולין נ"ז ע"א] אינה חיה י"ב חדש, כי החולי הממית ימית אחר שעבר ההקף גדול, והוא זמן מהלך השמש אשר בו יעברו כל תקופת השנה. וכן מה שאמר גם כן שטרפה אינה יולדת לכונה זו, כי החולה לרוע מזגה לא יהיה לה כח מוליד. ומה שאמ' רבותנו על ובשר בשדה כל בשר שיצא חוץ למחיצתו כגון בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לעזרה והאחרים המנויים למעלה, הכונה אצלי כי כמו שהטרפה נפסדת למה שבכונת האכילה, ר"ל להניית הגוף, כי כן כל דבר שיצא מן הדבר המכוון בו, הוא כטרפה בענינה. וידוע הוא שאכילת בשר קדשי הקדשים בעזרה הוא להערה נפשית, באשר הוא נאכל במקום קדוש. וכבר ידעת מה שאמ' [פסחים נ"ט ע"ב] שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. וכן קדשים קלים חוץ לירושלים, לפי שנתן לאכילתן המקום המקודש שמשם תצא תורה. וכן בשר הפסח חוץ לחבורה כי אכילתן במקום החבורה יעוררם לכונתו. אמנם מה שבארו מזה הפסוק אסור האבר היוצא מן הבהמה, כי ידוע הוא שהאבר העומד לחוץ אשר לא יהיה לו גדול הראוי לו, הוא נפסד והוא כבשר הטרפה.
<h2>דף ד:</h2>
המצוה קע"ז. לר"ם [סהמ"צ עשין פ', הלכות בכורים פי"א] צוינו לפדות בכור אדם ולתת הדמים לכהן. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב כ"ח] בכור בניך תתן לי. ובאר לנו זאת המצוה איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאלו זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו יתעלה [במדבר י"ח ט"ו] אך פדה תפדה את בכור האדם. וזאת המצוה והיא מתנת פדיון הבן אינה מחוייבת לנשים. ואמנם היא ממצות הבן על האב כמו שנתבאר בקדושין [כ"ט ע"א], ע"כ. כבר בארנו [במצוות בכורים ומעשרות מצוה קכ"ה וקכ"ו, קע"ה וקע"ו ועוד] כונת הבכורות ושהם לשם יתעלה. ומפני שכל בעל חי ששם ראשית עליו ראוי להקריבו לה', לכך היו מקריבין האמורין מן הבהמות כמו שבארנו. ולזאת הכונה [זבחים קי"ב ע"ב, בכורות ד' ע"ב] עד שלא הוקם המשכן היתה העבודה בבכורות כמו שבארנו מפני שהם היו לה'. וכבר ידעת מה שכתוב בתורה [במדבר ח' י"ח] ואקח את הלוים תחת כל בכור. וכשהוקם המשכן שהיתה העבודה בלויים נתנו הבכורות לכהנים שהם משרתי ה' ונפדין מן ידם. ומה שנוהג בפטר רחם ולא בראשית און עם הכונה בו שהבכור והראשית יודע בפטר רחם, עוד לזכרון המופת שהיה מכת בכורים בפטר רחם ולא בראשית און. ומפני שהערת המצוה לאיש ולא לאשה באה על האב ולא על האם [קדושין שם]. ומפני שהזכר הוא הראוי להיות קדש נוהג בזכרים ולא בנקבות. והיה פדיון הבן חמש סלעים כמספר ערך הקטן מבן שלשים יום ועד בן חמש שנים [ויקרא כ"ז ו'], לפיכך אינו נוהג אלא אחר שכלו שלשים יום מיום לידתו שיצא מכלל נפל [בכורות מ"ט ע"א]. ומאשר זכה בו הכהן מהיום ההוא אמר שאם מת אחר כך חייב ליתן פדיונו לכהן [שם].
<h2>דף ה:</h2>
המצוה קע"ח. לפדות פטר חמור [סהמ"צ לר"מ עשין פ"א, רמב"ם הלכות בכורים פי"ב ה"א] שנאמר [שמות ל"ד כ'] ופטר חמור תפדה בשה. כבר בארנו הכונה בבכורות [מצוה קע"ז]. ומה שנוהג בפטר חמור מה שאין כן בשאר בהמות, מפני שהיו רוב בהמותיהם העשויות למלאכה חמורים וכל אחד מגדלו. ורבותינו אמרו [בכורות ה' ע"ב] שזה גזרת הכתוב, ונתנו בו טעם גם כן מפני שסייעו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים. ומפני שהוא בעל חי ושם ראשית עליו ואין ראוי להקרבה, פודהו בשה, ולא היה נותנו לכהן כמו שהוא. כי חמור עשוי למלאכה ואין לכהנים מלאכה כי עבודת הקודש עליהם, גם שאין ראוי לעשות מלאכה בדבר שיש שם קדש עליו עד שיפדה, לכך אם נתנו לכהן פודהו בשה, ועורפו [צ"ל או עורפו]. ומפני ששם קדש עליו אם מת [בכורות י"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ד] קודם פדיון או קודם עריפה קוברו. באה הקבלה האמתית שאם היה חלק לשם בבכורות פטור מן הבכורה. והכונה בזה שאין ראשית לשם אלא מישראל שנאמר [ירמיה ב' ג'] קדש ישראל לה' ראשית תבואתו.
<h2>דף ו.</h2>
המצוה קמ"ב. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ט, רמב"ם מאכלות אסורות פ"ב] לשון הר"ם צוינו על סימני בהמה וחיה, והוא שיהו מעלים גרה ושסועים שסע, ואז הותר לנו אכלם. והיותנו מצווים שנבדקם באלו הסימנים היא מצות עשה, והוא אמרו ה' ית' [ויקרא י"א א'] זאת החיה אשר תאכלו וגו', ולשון ספרי [צ"ל ספרא שמיני פ"ג ה"ג] אותה תאכלו היא באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, ר"ל אשר יהיה בהם אלו הסימנין הם אשר הותר אכלם. אם כן הורנו שאותן שלא יהיו בהם אלו הסימנין לא הותר אכלם. וזה לאו הבא מכלל עשה כמו שהוא שרש אצלנו [פסחים מ"א ע"ב וש"נ], ולזה אמר אחר זה המאמר אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין ת"ל [ויקרא שם ג'] את הגמל, כמו שנבאר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת קע"ב], הנה נתבאר ממאמרם שאמרו אותה תאכלו מצות עשה. והענין במצוה זו מה שזכרתי לך, והוא שאנו צוינו שנחקור כל אלו הסימנין בכל בהמה וחיה ואז יותר אכלם, וזה הדין הוא המצוה.
<h2>דף יא.</h2>
המצוה קע"ח. לפדות פטר חמור [סהמ"צ לר"מ עשין פ"א, רמב"ם הלכות בכורים פי"ב ה"א] שנאמר [שמות ל"ד כ'] ופטר חמור תפדה בשה. כבר בארנו הכונה בבכורות [מצוה קע"ז]. ומה שנוהג בפטר חמור מה שאין כן בשאר בהמות, מפני שהיו רוב בהמותיהם העשויות למלאכה חמורים וכל אחד מגדלו. ורבותינו אמרו [בכורות ה' ע"ב] שזה גזרת הכתוב, ונתנו בו טעם גם כן מפני שסייעו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים. ומפני שהוא בעל חי ושם ראשית עליו ואין ראוי להקרבה, פודהו בשה, ולא היה נותנו לכהן כמו שהוא. כי חמור עשוי למלאכה ואין לכהנים מלאכה כי עבודת הקודש עליהם, גם שאין ראוי לעשות מלאכה בדבר שיש שם קדש עליו עד שיפדה, לכך אם נתנו לכהן פודהו בשה, ועורפו [צ"ל או עורפו]. ומפני ששם קדש עליו אם מת [בכורות י"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ד] קודם פדיון או קודם עריפה קוברו. באה הקבלה האמתית שאם היה חלק לשם בבכורות פטור מן הבכורה. והכונה בזה שאין ראשית לשם אלא מישראל שנאמר [ירמיה ב' ג'] קדש ישראל לה' ראשית תבואתו.
<h2>דף יב:</h2>
המצוה קע"ח. לפדות פטר חמור [סהמ"צ לר"מ עשין פ"א, רמב"ם הלכות בכורים פי"ב ה"א] שנאמר [שמות ל"ד כ'] ופטר חמור תפדה בשה. כבר בארנו הכונה בבכורות [מצוה קע"ז]. ומה שנוהג בפטר חמור מה שאין כן בשאר בהמות, מפני שהיו רוב בהמותיהם העשויות למלאכה חמורים וכל אחד מגדלו. ורבותינו אמרו [בכורות ה' ע"ב] שזה גזרת הכתוב, ונתנו בו טעם גם כן מפני שסייעו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים. ומפני שהוא בעל חי ושם ראשית עליו ואין ראוי להקרבה, פודהו בשה, ולא היה נותנו לכהן כמו שהוא. כי חמור עשוי למלאכה ואין לכהנים מלאכה כי עבודת הקודש עליהם, גם שאין ראוי לעשות מלאכה בדבר שיש שם קדש עליו עד שיפדה, לכך אם נתנו לכהן פודהו בשה, ועורפו [צ"ל או עורפו]. ומפני ששם קדש עליו אם מת [בכורות י"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ד] קודם פדיון או קודם עריפה קוברו. באה הקבלה האמתית שאם היה חלק לשם בבכורות פטור מן הבכורה. והכונה בזה שאין ראשית לשם אלא מישראל שנאמר [ירמיה ב' ג'] קדש ישראל לה' ראשית תבואתו.
<h2>דף יג.</h2>
המצוה קע"ט. לר"ם [סהמ"צ עשין פ"ב, פי"ב מהל' בכורים ה"א] צווינו בעריפת פטר חמור אם לא נרצה לפדותו, והוא אמרו יתעלה [שמות ל"ד כ'] ואם לא תפדה וערפתו. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במסכת בכורות [י"ג ע"א]. ויש למקשה להקשות עלינו ולומר למה זה מנית פדייתו ועריפתו בשתי מצות [כאן צריך לתקן, ולא מנית אותן מצוה אחת ותהיה עריפתו ודיני המצוה כמו וכו'] ועריפתו היא מתלמוד המצוה כמו שאמרת בעקר השביעי. ובחיי, ההקש הזה מחוייב היה לולי שמצאנו להם ז"ל כתוב מורה על היותם שתי מצות והם אמרם מצוה פדיה קודמת למצות עריפה מצות יבום קודמת למצות חליצה. וכמו שהיבמה מזומנת ליבום או לחליצה, והיבום מצוה כמו שזכרנו והחליצה גם כן מצוה בפני עצמה, כן פטר חמור מוכן לפדיה או לעריפה, אם כן זאת היא מצוה כמו שבארנו, ע"כ. כבר באר הר"ם מה טעם מפני מה ראוי להיות זה מצוה בפני עצמה. אמנם מצות העריפה היא שמפני שאינו ראוי ליקרב היה באפשר קרוב שיזלזלו בו ולא יתנוהו לכהן ולא יפדוהו, ומפני זה באה מצות העריפה, ונאסר לו בהנאה קודם שיפדהו, ולפי שהיה שם קדש עליו אחר שערפו קוברו [י"ב ע"ב].
המצוה רל"ג. לר"מ [סהמ"צ עשין רל"ג, הלכות עבדים פ"ד] צוינו לישא אמה העבריה אדוניה אשר קנאה, או בנו, וזאת היא מצות יעוד [קדושין י' ע"ב, י"ט ע"א]. ובבאור אמרו [בכורות י"ג ע"א] מצות יעוד קודמת למצות פדיה אמרו ית' [שמות כ"א ח'] אשר לא יעדה והפדה. ודע שדין עבד עברי ודין אמה העבריה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג [ערכין כ"ט ע"א וש"נ, רמב"ם שמיטה ויובל ה"ט].
המצוה רי"ז. ליבם אשת אח [סהמ"צ לר"מ עשין רט"ז] שנאמר [דברים כ"ה ה'] יבמה יבא עליה. המצוה רי"ח. לחלוץ אשת אח [סהמ"צ לר"מ עשין רי"ז. רמב"ם הל' יבום וחליצה פ"א ה"ב] אם אינו רוצה ליבם שנאמר [דברים כ"ה ט'] וחלצה נעלו. טעם יבום וחליצה כתב הר"מ פרק מ"ט משלישי ז"ל [מו"נ] ואמנם טעם היבום כי היה מנהג קדום קודם מתן תורה והשאירתו התורה, וצותה לעשות החליצה מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם ואולי יברח זה מהגנות ההוא וייבם, מבואר הוא זה בתורה ככה יעשה לאיש [דברים שם] ע"כ. ויראה לי כי ענין זה המנהג הקדום היה על דרך היושר והחמלה, באשר האשה כשתנשא תעזוב משפחתה ותדבק עם משפחת בעלה הלא ידעת שבעלה יורשה [ב"ב קי"א ע"ב] ואחר שעזבה בית אביה אין לה על מי שתסמוך אם לא על משפחת בעלה, לפיכך כאשר אין לה זרע מבעלה אמ' שייבם אותה אחד מן האחים, עם הכונה בו גם כן כי האשה כאשר היתה לאיש ירחיקוה אחרים, וכאשר אין לה זרע שיהא חוטרא לידה לחמלה עליה, באה המצוה לאחד מאחי בעלה מן האב שייבם. והיתה מצוה לאחי האב, מפני שמשפחת האב היא הקרויה משפחה [יבמות נ"ד ע"ב, ב"ב ק"ט ע"ב]. ועם היבום תתנחם היא ממיתת בעלה, וזה כונת אמרו [דברים שם] אשר לא יבנה את בית אחיו ומפני זה היבם יורש אותו. חכמים תקנו בענין קנין היבמה קידושי מאמר [יבמות נ"ב ע"א, רמב"ם שם פ"ב ה"א] לכונה שכתבנו [מצוה רט"ו] בהרחקת קדושי ביאה. ולכונה זו תקנו ברכת נשואין וכתובה [רמב"ם שם ה"ב], ואין המאמר קנין גמור אלא שפוסלה על האחים [יבמות כ"ט ע"ב]. ומאשר יש ליבם קצת קנין עליה אם בא עליה בין באונס בין ברצון קנאה [שם נ"ג ע"ב, קדושין י"ט ע"א, רמב"ם ה"ג]. וענינים רבים שבאו בענין היבום והחליצה במעט עיון יתבאר התקון והסדר שיש בהם.
<h2>דף יג:</h2>
המצוה רמ"ה. נצטוינו בדין מקח וממכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ה, רמב"ם הלכות מכירה] והוא אמרו [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו'. ודיני מקח וממכר כפי מה שבאה הקבלה האמתית הם אלו [ב"מ מ"ז ע"ב, רמב"ם פ"ג] כי המטלטלים והבהמות נקנין במעות דין תורה, שכן דרך הקנין הנהוג, אלא שתקנו חכמים שאיננו קונה עד שימשוך הדבר. כדי להתרחק מן האונאות גזרה שמא יאמר [המוכר למקבל המעות] [כ"ה בגליון קטוע] נשרפו חטיך בעליה, וכיוצא בזה, ומפני זה אינו קונה אא"כ משך ויכול לחזור בו [שם ורמב"ם ה"ה]. ומפני שזה הוא דבר שבממון יש להם לתקן כפי מה שיראו לפי הזמן. ומה שאמרו [ב"ב פ"ד ע"ב, ורמב"ם שם פ"ד ה"ג וה"ד] שאין המשיכה קונה אלא בסימטא וחצר של שניהם ולא בר"ה ולא בחצר שאינה של שניהם, מפני שהמשיכה היא להכניס הדבר ברשותו וזה עדיין לא נכנס ברשותו. אמנם ההגבהה קונה בכל מקום [שם] שמשהגביהו ברשות הוא. והדברים שאי אפשר להגביהם ולא למשכם מפני שיש במשיכתן טורח גדול נקנין במסירה [רמב"ם שם פ"ג ה"א ב"ב פ"ו ע"א]. ואעפ"י שאין קנין גמור לפי תקנת רבותינו אלא במשיכה או בהגבהה או במסירה משנתנו המעות כל מי שחוזר בו מקבל מי שפרע [ב"מ מ"ד ע"א]. כי ידוע הוא כי משנמסרו המעות כל אחד גומר בדעתו לקיים הדבר, ולאי זו סבה שירצה אחד מהם לחזור הוא משנה בדבר שהניח דעתו עליו לגמרי, וזה לא יתכן לעשות לפיכך מקלל[ים] אותו ואומרים לו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ואנשי סדום ועמורה ומצרים שטבעם בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואמנם קנין הקרקעות בחזקה [קדושין כ"ו ע"א] והוא כשיאמר לו לך חזק וקנה [ב"ב נ"ג ע"א, רמב"ם פ"א ה"ח] ואחר החזיק בה, והחזקה היא כגון שנעל או גדר כל שהוא [ב"ב נ"ב ע"ב], הואיל והתחיל להשתמש בה הרי היא עומדת בחזקתו והאחר כבר הוציאה מחזקתו ומרשותו. וכן נקנה בשטר [קדושין שם רמב"ם ה"ז] והתנו דבר זה במוכר שדהו מפני רעתה [ב"ב נ"א ע"א], שאחר שנכתב השטר גמר והקנה בזה. וכן נקנה בכסף במקום שאין דרכם לכתוב שטר, אמנם במקום שדרכן לכתוב בשטר לא נשלם הקנין עד שיעשה השטר [קדושין כ"ו ע"ב רמב"ם ה"ב].
<h2>דף יד.</h2>
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
האזהרה קי"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ג, הל' מעילה פ"א ה"ז] הוזהרנו מלעבוד בקדשים. והוא אמרו ית' [דברים ט"ו י"ט] לא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו שאר קדשים מן הבכור שהם כלם אסורים בעבודה [בכורות כ"ה ע"א, רמב"ם שם], ע"כ. וכונת אזהרה זו שהכהנים נתנו לעבודת ה', ר"ל לעבודה שכלית לא לעבודת האדמה. ובאה אזהרה זו מיוחדת בבכור לפי שהבכור הוא ברשות כל אחד ואחד.
<h2>דף יז.</h2>
האזהרה רי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ז, כלאים פ"ט ה"א] הוזהרנו מהרבעת כלאי בהמה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים, וכל המרביע לוקה, ובתנאי שירכיב בידו כלי הזכר בכלי הנקבה כמכחול בשפופרת ואז לוקה. ובבאור אמרו [ב"מ צ"א ע"א] כמנאפים עד שיראו כשהן מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז לוקה.
<h2>דף כג:</h2>
האזהרה ק"פ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"פ, מאכלות אסורות פ"ד ה"א] הוזהרנו מלאכול נבלה. והוא אמרו ית' [דברים י"ד כ"א] לא תאכלו כל נבלה והאוכל מבשר נבלה כזית לוקה, ע"כ. מבואר הוא כי הנבלה היא הבהמה או החיה או העוף שמתו מאליהם או שנפסלו בשחיטתן [רמב"ם שם, חולין ל"ב ע"א] ואם ישאל שואל אחר שנאסרה הטרפה אעפ"י שהיא חיה אפשר שסופה למות מחולי זה, למה הוצרכה אזהרה באסור הנבלה, נאמר כי הוצרכה האזהרה באסור הנבלה לענין הטומאה. שהנבלה מטמאה ולא הטרפה, כמו שבארנו. עם הכונה גם כן שהנבלה אפשר שתהיה בלא עפוש כגון שנתנבלה בשחיטתה, או שהמיתוה בכונה בלא שחיטה והיא איננה מעופשת כעפוש הטרפה החולה. והוצרכה אזהרה כי אחר שלא נשחטה כראוי אי אפשר מבלתי קצת עפוש.
<h2>דף כה.</h2>
האזהרה קי"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ג, הל' מעילה פ"א ה"ז] הוזהרנו מלעבוד בקדשים. והוא אמרו ית' [דברים ט"ו י"ט] לא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו שאר קדשים מן הבכור שהם כלם אסורים בעבודה [בכורות כ"ה ע"א, רמב"ם שם], ע"כ. וכונת אזהרה זו שהכהנים נתנו לעבודת ה', ר"ל לעבודה שכלית לא לעבודת האדמה. ובאה אזהרה זו מיוחדת בבכור לפי שהבכור הוא ברשות כל אחד ואחד.
האזהרה קי"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ד, מעילה פ"א ה"ז] הוזהרנו מלגזוז צמר הקדשים. והוא אמרו ית' [ויקרא שם] ולא תגוז בכור צאנך. ולמדנו שאר קדשים מן הבכור כי הם כלם אסורים בגזה ועבודה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת שלא יהנה מדבר שהוקדש לשמים, עם שהכונה בשתיהם גם כן שהעבודה והגזה מכחיש[ים] הבהמות, והדבר הקרב לשמים צריך שיהיה בתכלית הבריאות והשלמות. ובאה האזהרה מיוחדת בבכורות לכונה שכתבנו, וגם כדי שיביאום לכהנים מיד ולא יעכבום הבעלים בידם, כי אלו היה מותר לעבוד או לגזוז הבכורות היו משהין אותם ברשותם ועובדין בהן וגוזזין אותן.
<h2>דף כו:</h2>
המצוה קע"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ע"ט, הל' בכורות פ"א] צוינו בקדוש בכורות, ר"ל, הפרישם והוציאם למה שיתחייב שיעשה בהם. והוא אמרו [שמות י"ג ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה. וכתוב בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין החמור בלבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והיא המצוה אשר אנחנו מדברים, ואומר' [דברים ט"ו י"ט] כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך. ומשפט [זבחים נ"ה ע"ב, רמב"ם שם ה"ב] בכור בהמה טהורה הוא שינתן לכהנים שיקריבו חלבו ודמו ויאכלו שאר בשרו. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת בכורות, ונתבאר בסוף מסכת חלה [פ"ד מי"א] שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ. וכתוב בספרי [דברים פיס' ק"ו] יכול יהא אדם מעלה בכורות בחוץ לארץ ת"ל [דברים י"ד כ"ג] ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות. הנה נתבאר לך שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ הן יהיה בית המקדש בנוי, או יהיה כמו שהוא כזמננו זה חרב בעוננו כמו מעשר דגן. וזאת המצוה לא תתחייב לנשים [קטע זה כנראה טעות הוא ובכל הספרים אינו, וכנראה שזה שרבוב מתוך המצוה הבאה], ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בפסוק [במדבר ח' י"ז] כי לי כל בכור, וכבר בארנו במצות אכילת הפסח [מצוה נ"ו] הכונה במכת בכורים, וממה שכתבנו שם יתבאר לך אמרו כי לי כל בכור עם הכונה גם כן שכל ראשית נתן לה' כגון בכורות ותרומות וחלה ומנות שהן ראשית כמו שנתבאר במקומם, והענין בענין הראשית שנתן לה' להיות לו דבקות עמו בראשית הקנינים ויזכור ה' בראשית כל קניניו, ויתעורר שהכל מאתו, עם הכונה גם כן בהפרישו כל קניניו לשם, להערה שה' הוא ראשית לבעל חי הוא קאו וראוי ליקרב כמו שבארנו במעשר בהמה [מצוה קע"ה] לכונה שכתבנו. לפיכך היו מקריבין האמורין מן הבכורות והשאר נאכל לכהנים. ומה שאין הבכור נוהג בחוץ לארץ כמעשר בהמה, כי עקר הבכורות והראשיות הוא לתת לכהנים ועקר ישיבתם היתה בארץ ובירושלם, ויהיה בדבר טורח גדול להביאם בארץ. אמנם מעשר בהמה שהיה נאכל לבעלים היה מעלהו עמו כשהיה עולה לרגל, ולא היה עליו לטרח מאכל שהוא נאכל לבעלים. גם שאם יהיה נוהג בח"ל אולי יבא לידי תקלה מצד רחוק המקום שיאכלו אותו תם, ויהיה בזה חלול הקדשים למכוון בהם. הלא תראה שבמעשר בהמה גזרו שלא יהא נוהג אלא בפני הבית, כדי שלא יאכלנו שלא במומו. ומה שנוהג מעשר בהמה אפילו שלא בפני הבית מן התורה, שבכל יום אנחנו מקוים לישועת ה' יבנה בית המקדש ונעלה ונראה לפניו. ומפני שבכור בהמה טהורה היו מקריבים ממנו האמורין להערת הראשיות כמו שבארנו לפיכך כהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה [בכורות י"ג ע"א], מה שאין כן בבכור אדם ובכור בהמה טמאה כמו שאבאר. ולמען יגיע ליד כהן דבר הראוי אמרו רבותינו [משנה בכורות כ"ו ע"ב] שישראל מטפל בבכור משנולד שלשים יום לדקה וחמשים יום לגסה.
<h2>דף כח:</h2>
האזהרה רע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ג, גניבה פ"ז ה"ג] הוזהרו הדיינים מלעול במשפט [צריך להוסיף שנאמר לא תעשו עול במשפט, ויקרא י"ט ט"ו]. וענין אזהרה זו שלא יעבור על כללים ועל הסדורים שצותה בהן התורה בחייב חק או בהפטר ממנו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי משפטי תורתנו ישרים וצריך לדיין להתנהג על פיהם. האזהרה רע"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ד, הל' סנהדרין פכ"ג ה"א] הוזהרו הדיינים מלקחת שחד מבעלי הריב ואפילו לדון דין אמת. והוא אמרו [שמות כ"ג ח'] ושחד לא תקח, וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין [דברים ט"ז י"ט]. ובסיפרי [שופטים פיס' קמ"ד] לא תקח שחד אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בכתוב באמרו כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, וידוע הוא בטבע האדם כי כשהאדם מקבל תועלת מחברו יסביר לו פנים ויהפך בזכות מי שייטיב לו איזו טובה, ובתכלית ההרחקה למען לא יצא משפט מעוקל אסרו [כתובות ק"ה ע"ב] אפילו שחד דברים או קבלת מעט כבוד מבעל דין.
<h2>דף כט.</h2>
המצוה הד' תלמוד תורה, שנאמר [דברים ו' ז'] ושננתם לבניך ונאמר [שם י"א י"ט] ולמדתם ועשיתם כבר בארנו בפתיחתנו שיש מן המצות שהן עקריות ואחרות משרתות להן, וידוע כי אמונת מציאות ה' ויחודו ואהבתו על דרך האמת הן עקריות. אמנם שתלמוד תורה היא משרתת לדעת אמתתו ויחודו ואהבתו, על זה מבואר במעט עיון, כמו שבארנו במצוה הקודמת שאהבה תגיע עם דעות התורה הכוללות השגת מציאות הבורא על אמתתה. והתועלת הנמצא בענין מצוה זו לכל, מבואר, כי רוב בני אדם גם אם לא יגיעם תכלית השלמות ממנה, הנה תועילם במה שיתנהגו על פי דרכי התורה ומצותיה, ומצא להם למה שיצטרכו לו לשלמות גופם והנהגה מדינית שהיא השלמות הראשון. ואיש דעת אשר רוח אלקים בו, יתן את לבו לדרוש ולתור בחכמות למען ישיג דרכי המצות על אמתתן, שהתכלית בה להשכיל ולדעת את ה' ואז יבין יראת ה' ודעת קדושים ימצא. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו בירושלמי דפאה [פרק א' ה"א] על אמרם ותלמוד תורה כנגד כולן, כתוב אחד אומר [ו]כל חפציך לא ישוו בה וכתוב כל חפצים לא ישוו בה, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים אלו דברי תורה. וכתוב כי באלה חפצתי. ובב"ר [פל"ה ג'] חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפצי וחפציך לא ישוו בה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. וכן אמרו במקום אחר [פסחים נ' ע"ב] כתוב [ירמיה ט' כ"ג] כי גדול עד שמים וכתוב [תהלים נ"ז י"א] כי גדול מעל שמים, כאן בעושים לשמה כאן בעושין שלא לשמה. וענין זה כבר בארנוהו פעמים שהגדלת החסד במין האדם הוא באשר בראו בצלמו. ואמרו, שהעוסק בתורה שלא לשמה גם אם לא ישיג תכליתה או יעסוק בה לתועלת דמיוני, חסד ה' אתו עד שמים, במה שישיג משלמות הראשון כמו שבארנו. אמנם העוסק לשמה, והוא להשיג תכליתה, חסד ה' אתו, גדול מעל שמים, במה שישיג מן הדעות האמתיות וידבק בה' ויחיה לעולם. ומפני שהתועלת האמתי, ר"ל השלמות האחרון קרוב בלב האדם עם עסקו בתורה ובמצות, אמרו רבותינו [פסחים מ' ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב וש"נ] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם מאמרם [ברכות י"ז ע"א] בעוסק בתורה שלא לשמה נח לו שלא נברא, הוא כשאין מעשיו נמשכין אחר חכמתו, כמו שמבואר שם שלא יהיה קורא ושונה ובועט באביו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה. ומפני שהשגת הדעות האמתיות וידיעת אפני החכמות הצריכות להבין ולדעת אמתת מציאות ה' יצטרכו לזמן רב מפני ההקדמות וההצעות הצריכות לזה, נאמר בתורה [דברים ד' ט'] ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, ונאמר בנביאים [יהושע א' ח'] והגית בו יומם ולילה. ואמרו חכמים [פאה פ"א מ"א] שהתלמוד תורה אין לו שיעור, ואמרו [ברכות ס"ג ע"ב] אין ד"ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, רמזו זה מפסוק [במדבר י"ט י"ד] זאת התורה אדם כי ימות באהל, הכונה בו שימית עצמו באהלי החכמה. עם הכונה בזה גם כן כי מאשר שכל האדם דבק בחמר, למען לא ישעה בדברי שקר תעתועיו, צריך שיהיו דברי תורה על לבבו ונגד עיניו תמיד, וזהו ההגייה יומם ולילה כי ההגיה הוא בלב. והכונה בזה שבכל דרכיו ידע את ה' גם בעת השתמשו בצרכי הגוף. וזאת כונת אדון החכמים במאמרו [משלי ג' ו'] בכל דרכיך דעהו, והפליגו רבותינו במאמר זה ואמרו [ברכות שם] ואפילו לדבר עברה, והיא הכונה שאמרנו. ומאשר הידיעה בדברי תורה צריך בה עיון שכלי וישוב הדעת, משלמות תלמוד תורה הוא שיבטל אדם קצת מן התלמוד להתעסק לצריך לו לחיי גופו, ולפיכך היה אומר החכם לתלמידיו [שם ל"ה ע"ב] במטותא מנייכו לא תיתו לקמאי לא בימי ניסן ולא בימי תשרי, מפני שזמנים אלו ימי הקציר והבציר. ולמען יהיה לבו נכון בטוח שלא יעמוד בהרהור אמרו חכמים [קדושין כ"ט ע"ב, מנחות ק"י ע"א] שישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. ואמרו [יומא ע"ב ע"ב, מנחות שם] יראת ה' טהורה [תהלים י"ט י'] זה הלומד תורה בטהרה שנושא אשה ואח"כ לומד תורה, אמנם מי שכח שכלו יגבר ולא יירא מהרהור אמרו [קדושין שם הא לן והא להו] ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. וכן במקום שדרך האנשים להתעסק בצרכי הבית עוסק בתורה ואח"כ נושא אשה למען לא יהיה טרוד בצרכי הבית. ומאשר האדם יותר פנוי לעסוק בתורה בלילות כי אז ינוח מן העסק והטרדות אמרו חכמים [שמ"ר פמ"ז ה', איכ"ר פ"ב י"ט] שאין רנה של תורה אלא בלילה. ומה שנראה במקצת מאמרים מדברי רבותינו כי העסק והעיון ביום הוא היותר זך אמרו [ערובין ס"ה ע"א] הני דיממא אנון. זה אמת מבואר לפי חכמת הטבע כי המתעסק בתורה קצת שעות היום שהם ממשלת הדם והאדומה הוא היותר טוב לבעלי העיון למי שאין לבו טרוד. אמנם זמן הפנאי לכל הוא בלילה, וצריך אדם שלא יאבד שעה אחת לדברים בטלים ויעסוק בתורה בלילות [רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ג] ומי שלבו פנוי ואין לו טרדה כלל מצותה ביום ובלילה. ומאשר פעמים רבים יקרה גם לזכי השכל שגגה מצד לאות או מחשבה או דמיון יבדיל בינו ובין האמת, ויקרה לפעמים כי איש אחד גם אם איננו גדול בחכמה ובעיון כמוהו יישירהו אל הדעת האמתי [עי' ב"ב י"ב ע"ב ודילמא כסומא בארובה] וגם אם עם המשא מתן יתבררו ויתלבנו הדברים צוו החכמים [ברכות ס"ג ע"ב, תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] שלא ילמוד יחידי, ורמזו זה בפסוק [ירמי' נ' ל"ו] חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו [וכו'], ולא עוד אלא שחוטאין שנאמר [במדבר י"ב י"א] אשר נואלנו ואשר חטאנו. הכונה באמרו מטפשין מבוארת במה כי לפעמים יוליד תולדות בלתי אמתיות. אמנם אמרו אלא שחוטאין, לפי שלפעמים יהיה זה בדבר שיש בו חטא ועון, כאשר יצייר בלבו דעת בלתי אמתי, ויותר אם למד דעת את העם על פי הציור ההוא, או אם יהיה בענין האסורים יורה התר במה שיש בו אסור, גם הוא בעצמו יחטא בזה. ומכל אלו המכשולות ינצל עם החכמה הטובה יוציאו הענין לאור, גם אם לא יצא הדבר לאור ימצאו מקום הספק וישמרו מהכשל. וכבר ידעת אמרם [ברכות מ"ג ע"ב] בענין השדים לאחד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, לשלשה אינו נראה ואינו מזיק. כי השלישי הוא מכריע ביניהם ולא יעשו הנחה בלתי צודקת. והבאנו הנה זה המאמר למשל אם אפשר שיהיה הדבר כפשטו, אמנם הוא מועיל מאד לענין כונתנו. אמנם על חברת השנים אמר שלמה דרך משל [קהלת י"ד ט'] טובים השנים מן האחד וכונת מאמר זה שאמרנו אינו אלא במי שימצא חבר שיוכל לשאת ולתת עמו, אמנם אם לא ימצא חבר יעסוק בתורה ואפילו ביחידי, וכבר ידעת אמרם [ברכות ו' ע"א] שאחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר [שמות כ' כ"ד] בכל מקום אשר אזכיר את שמי. אמנם החלוק אשר בין אחד לשנים כבר בארו באמרם [שם] ששנים מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, וזה מבואר במה שכתבנו בהיותם מסכימים על האמת. ולמען יבין וישכיל האדם דברי התורה על אמתתן אמרו [עי' מגילה כ"ח סע"א ותוס' ב"ב ג' ע"ב ד"ה ועייליה] אין ישנים בבית המדרש, ואמרו [סנהדרין ע"א ע"א] כל המתנמנם תורתו נעשית קרעים קרעים שנאמר [משלי כ"ג כ"א] וקרעים תלביש נומה, התבונן בהפלגת הרמז שהוציאו מזה הפסוק באמרם "חכמתו נעשית קרעים קרעים" כי זה אמת, כי מי שלא יהיה לבו ער לא יודע הקשר הענינים ולא יזכירם יחד כדי שידע הסתירות ואז יהיה חכמתו קרעים. ולעורר עצמו למען יבין באותיות ובתיבות צריך אדם שיוציא דברי תורה בפיו אמרו [ערובין נ"ד ע"א] אין דברי תורה מתקיימים אלא למוציאיהם בפה. אמנם מאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] העוסק בדברי תורה בצנעא מתחכם שנאמר [משלי י"א ב'] ואת צנועים חכמה. הכונה בו שיהיה לו מקום מיוחד להתבוננות העיון כדי שלא יהיה לו טרדה בדבר מה עם הדרכים שכבר כתבנו. ולמען יצא דבר אמתות התורה על בריו אמרו חכמים שישנה אדם הענין פעמים רבות, וזה דבר ידוע כי כל אשר יוסיף האדם לעיין בדבר אחד יוסיף בו דעת ועיון אמתי, ואמרו על צד ההפלגה [חגיגה ט' ב'] אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד. ועם היגיעה בו תתאמת שלמות התורה ומצותיה, אמרו [ספרי דברים פמ"ח בר"ר פ"א י"ד] אם רק הוא למה שאין אתם יגעים בו, אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו.
ומאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] ברית כרותה שכל היגע בתלמוד אינו משכח, זה מבואר שעם היגיעה ישיג הדעות האמתיות והענינים האלקיים שלא ימצאם השכחה, כמו שבאר הר"ם [רמב"ם הלכ' ת"ת פ"ג הי"ב] באמרם [עי' ערובין נ"ד א'] ותלמודו מתקיים בידו. ואשר התכלית בתורה העיון בכל חלקיה, למען תודע אמתתה והוא המתואר בשם "תלמוד" [עי' אגרת רש"ג והקדמת הרמב"ם ליד החזקה. וברמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"י] אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א, ע"ז י"ט ע"ב] שישלש אדם זמן למודו בכל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. המקרא היא הקודמת, ואחר המשנה שנעשית ע"י הקבלה בענין המצות במאמרים קצרים, ואחר התלמוד שבא לברר ולהרחיב על דברי המשנה ולהבין דבר מתוך דבר. וכתב הר"ם [הל' ת"ת פ"א הי"ב] שבכלל התלמוד ענין החכמות הנקרא "פרדס" וה בתחלת תלמודו, אבל כשיגדל בחכמה יהיה כל השתדלותו בדברים העיונים הוא הנקרא תלמוד, ויקרא בעתים מזומנים בתורה שבכתב ובדברי השמועה ע"כ. ואפשר שזהו שאמרו רבותינו [סוטה מ"ד ע"א] הכין בחוץ מלאכתך [משלי כ"ג כ"ז] זה מקרא, ועתדה בשדה לך זו משנה, אחר ובנית ביתיך זה תלמוד, ובענין אחר אמרו [סנהדרין נ"א ע"ב, ע"א ע"א, זבחים מ"ה ע"א] ועתדה בשדה לך זו משנה ותלמוד אחר ובנית ביתך זה דרוש וקבל שכר, דבר ידוע הוא שעם הדרישה וההשתדלות בתורה ובחכמה סוף השכר הנצחי לבא, והוא בנין בית האלקים ואם רבותינו בארו זה דרוש וקבל שכר העסק בתלמוד בקדשים ובדברים שאינן נוהגים בזמן הזה [סנהדרין נ"א ע"ב לגבי שריפה חמורה, ושם ע"א ע"א לגבי סורר ומורה, וזבחים מ"ה ע"א לענין פגול] הכל כונה אחת שהכל צריך לשלמות נפש האדם כמו שאמרנו. ולפי שהתורה משלמת נפש האדם והיא צורת נפשו הקיימת, אמרו [תנחומא תבא א' תנ"ב שם] כל העוסק בתורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו שנאמר [דברים ד' י"ד] ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ, לעשות אותם לא נאמר אלא לעשותכם, מכאן אמרו מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו. ומפני שחכמת התורה היא מתת הנפש שבה תחיה, אמר אדון החכמים [משלי ח' ל"ו] על כל חוטא בחכמה וחוטא חומס נפשו. ויקרא "חוטא" אם בהחטיאו כונת התורה והמצות, או בהתרשלו מן הלמוד והעיון. ולזה לפי שכל מצות התורה וכונותיה צריכות לחיי הנפש, אמרו [אבות פ"ג מ"ח, מנחות צ"ט ע"ב] כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר [דברים ד' ט'] רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח [את] הדברים.
ומשלמות מצוה זו ר"ל תלמוד תורה שילמוד אותה וילמדנה לאחרים, והוא השלמות הגמור בתורה, וכל שאינו מלמדה חוטא לנפשו אמרו [סנהדרין צ"ט ע"א] כל הלומד תורה ואינו מלמדה הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א] הכונה בו שאחר שה' נתנה לו להועילנו בה נשתדל להיטיב לאחרים כאשר השגנו ממנו, ואם לאו הוא בזה דבר ה'. ועוד כי כאשר ילמד לאחרים יוסיף לדעת ד"ת על אמתתן. אמרו רבותינו [תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] הרבה למדתי מרבותי ומחברי, ומתלמידי יותר מכלם. והכונה בזה מבוארת, ולפי שצורת האדם היא הקיימת והנצחית אשר יקנה האדם עם הלמוד והעיון, אמרו [סנהדרין צ"ט ע"ב] שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, ולזה נקראו [ספרי ואתחנן פיס' ל"ד רמב"ם ת"ת פ"א ה"ב וסהמ"צ עשין י"א] התלמידים בנים מפני שעשה לו את הנפש שהוא עקר תולדתו. ואעפ"י שמצוה מן התורה ללמד לאחרים באה המצוה ביחוד לבן ובן לבן, לבאר שבנו קודם לבן בנו ובן בנו לאחרים [רמב"ם שם] והכונה בזה מבוארת שאחר שלמות עצמו הוא חייב להשלים הבן הבא מכח האב ואונו, ולזאת הכונה חייב אדם לבנו בכמה דברים מהן מן התורה ומהן מן הקבלה, אמרו [קדושין כ"ט ע"א] מצוה על האב למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו בנהר. אמנם המילה המצוה על האב המולידו לכונה המכוונת בו כמו שיתבאר במקומו [מצוה י"ד]. וכן לפדותו למען יתעורר שהכל מה' כמו שיתבאר במקומו [מצוה ט"ו]. אמנם להשיאו אשה, להמציא המין אשר תכליתו לעבודת ה', וללמדו אומנות, אשר בו יחיה, ועם ידיעת האומנות ישיג צרכי גופו וימצא פנאי לעסוק בתורה. אמרו חכמים [אבות פ"ב מ"ב] כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וסוף שהוא מלסטם הבריות, כי כאשר לא ישיג כדי חייו ימשכנו טבעו לגזול ולטרוף טרף כבהמות הטורפות, ועל זה אמרו [קדושין כ"ט ע"א] כל שאין מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות. ומא[ו]שר האומנות הוא לסבת חיי הנפש כמו שכתבנו אמרו רבותינו במסכת פאה [ירושלמי פאה פ"א ה"א] ובחרת בחיים [דברים ל' י"ט] זה אומנות, וי"א אף להשיטו בנהר כדי להצילו מן הפגעים והמקרים ולקח היותר מצוי. נשוב לכונתנו בענין המצוה, אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א] כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, וכתוב [דברים ד' ט'] והודעתם לבניך וסמיך ליה [שם שם י'] יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, הכונה בזה לפי שבטבע האדם ללמד דעת את בנו ולהמציא לו דעות אמתיות בכל דרכי החקירה אמרו שהוא כאלו קבלה מהר סיני, כי בדרך זאת תהיה התורה מקובלת בדקדוק איש מפי איש עד סיני, עם מה שיורה פשט המאמר ששכר המלמד את בנו תורה גדול. ומאשר האדם נברא בעבור צלמו, וחייב האדם להטיב לעצמו קודם שייטיב לאחרים אמרו [קדושין כ"ט ע"ב] שאם היה הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ומפני שעקר התלמוד העיון וההשגה האמתית אמרו [שם] שאם היה בנו יותר ממולא בתלמוד ממנו בנו קודם.
כבר בארנו שחלק גדול מענין מצוה זו ללמד לאחרים תורה, ואמרו רבותינו שלא ילמד אותה בשכר אמרו [נדרים ל"ז ע"א] מה אני בחנם אף אתם בחנם, והתנו דבר זה בתורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב מותר ללמד בשכר אמרו [נדרים שם] זה בשכר פסוק הטעמים. התבונן בטוב מאמרם, שתורה שבע"פ שהמכוון בה הבנת דברי התורה על שלמותה ועל אמתתה אשר זה עיון שכלי הנאצל מן העליונים, על זה אמר מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומאשר העקר בתורה העיון והדקדוק, אמרו רבותינו [גיטין ס' ע"ב] על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [שמות ל"ד כ"ז] לא כרת הקב"ה לישראל ברית אלא בתורה שבע"פ, וזה מבואר הכונה במה שכתבתי. אמנם שכר פסוק הטעמים שהוא ידיעת החמרי הוא כשאר האומניות שלומד אותם האדם לחיי גופו, על כן אמרו שמותר ללמדם בשכר. ואעפ"י שתורה שבעל פה אסור ללמדם בשכר, אם לא ימצא אדם שילמדנו בחנם ילמוד בשכר [בכורות כ"ט ע"א] שנאמר [משלי כ"ג כ"ג] אמת קנה ואל תמכור. ומאשר אין תכלית התורה להנאת הגוף ולא לכבוד כמו שבארנו במצות אהבה [מצוה ב'] אסרו חכמים ליהנות ממנו ואמרו [עבודה זרה ג' ע"ב] כל הנהנה מן התורה נוטל חייו מן העולם, וזה מבואר. ואעפ"י שתכלית התורה לכונת שלמותה אל יאמר איש אשר קצרה יד עיונו בטבע הבדל יבדילני ה' משלמות התורה ואפנה עצמי למלאכות או לקבוץ הממון, כי זה דבר ידוע כי עם הידיעה [אולי צריך לתקן, היגיעה] בה ימצא חיים לנפשו. אמרו רבותינו [מגילה ו' ע"ב] יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. ואם דל הוא ואין ידו משגת לחיי גופו אל יאמר עמל חיי גופי תיגעני לבלי אהיה עמל בתורה, כי מי שנתן לו האלקים לב לדעת יתן לכל זמן. הלא תראה רבותינו הקדושים מהם היו חוטבי עצים ושואבי מים ומהם היו מן החכמים הגדולים שבחכמת התורה [לשון הרמב"ם פ"א מת"ת ה"ט, ועי' פי' הר"מ לאבות פ"ד מ"ה] ואמרו ג"כ הלל מחייב את העניים כמו שמבאר במסכת יומא [ל"ה ע"ב] ואם יעשר ויקום חילו, אל יאמר טרדת לבבי וקניני אינו מניח לי ללמוד ולעיין בחכמת התורה, כי כאשר יביט בעין שכלו הבטה אמתית ידע שהטרדה ההיא בקניניו דבר בטל ואפס, וטוב (יניחה) [יעשה] לקנות חיים לנפשו שהוא קנין נצחי אמרו רבותינו [אבות פ"ד מ"ט] כל המבטל התורה מעשר סופו לבטלה מעני וכל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ואמרו [יומא שם] ג"כ ר' אליעזר בן חרסום מחייב העשירים. וכבר בארנו שכונת תלמוד תורה היא השכל וידוע ה', ובארנו פעמים רבות ששם "תורה" נאמר על השכלים, ולפי זה הדרך שנבאר מאמר אחד מדברי רבותינו שנראה זר בתחלת העיון והוא אמרם [עבודה זרה ג' ע"ב בשינויים] שהקב"ה יושב ועוסק בתורה וזה לשון המאמר. שתים עשרה שעות [הוו] היום ג' ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שלישית יושב וזן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, רביעיות יושב ומצחק עם לויתן, ומשחרב בית המקדש שאין צחוק לפני הקב"ה ברביעיות מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן, מעיקרא מאן מגמר להו מטטרון ששמו כשם רבו. ואי בעית אימא הא והא עביד. התבונן בהפלגת משל זה החכם. חלק המציאות לד' חלקים ויחס הכל אל פעולת ה' לפי שהוא סבת הכל והפועל האמתי, ואמר על עולם המלאכים יושב ועוסק בתורה, שהעסק ההוא כלו תורה ר"ל דעות אמתיות. ועל עולם הגלגלים אמר יושב ודן, כלומר שיעשו תנועתם ומהלכם כפי סדרם, וזה קרא דין ומשפט לפי שבסבת תנועתם יראו משפטי אלקים בארץ. ואמר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים להשגחת ה' בתחתונים עם היות אישיהם הווים נפסדים לעולם המינין קיימים. ועל עולם תחתון, ר"ל עולם ההויה וההפסד אמר יושב וזן, שמכין טרף לכל. ועל מין האדם שהוא "עולם קטן" בפני עצמו אמר יושב ומשחק עם לויתן, וקראו לויתן להיותו מחובר מחמר וצורה משכלת. וקרא השפעת השפע השכל והנבואה שחוק. ולא יפלא בעיניך לשון שחוק בזה כי כן נשתמשו בו החכמים והנביאים אמרם [תהלים ל"ה ט'] ישמח ישראל בעושיו תגיל בה', וכן וששתי בציון וגלתי בירושלם [ישעי' ס"ה י"ט] משחרב בית המקדש כי אין שחוק לפני הקב"ה כי בעונותינו אבדה חכמת חכמינו ונסתלקה הנבואה שהיא השמחה האמתית שמתענגים החכמים והנביאים מזיו כבוד השם. ואמר יושב ומלמד תנוקות, קרא השפעת השכל למוד תנוקות, מפני שהיא קטנה כנגד השפעת הנבואה. ויחס השפע ההוא אל "מטטרון" ששמו כשם רבו, שהוא השכל הפועל וזה כדעת קצת מן החכמים שאומרים שהשפעת השכל מן השכל הפועל, והשפעת הנבואה נאצלת על צד הפלאי מאת הבורא [עי' מו"נ ח"ב פל"ו ופל"ז], ואל יהיה זר בעיניך כאשר חלקנו המציאות לד' חלקים כי כן חלקו נעים זמירות ישראל, אמר [תהילים ק"ג כ'—כ"ב] ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושה רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה'. אמר על עולם המלאכים "מלאכיו" שהם המלאכים המודיעים רצון ה' בכל המציאות, ואמר עליהם לשמוע בקול דברו שהם הקרובים לו אשר ישמעו בקולו. ואמרו על עולם התחתון "מעשיו", ייחד להם מעשה שהשם פועל בהם תמיד ע"י משרתיו, ויחס הנה מקומות ממשלתו להודיע כי ממשלת ה' בכל, כפסוק [שם י"ט] ומלכותו בכל משלה, ואמרו "ברכו" כטעם הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו', [שם קמ"ח ז'] שמצד בריאתם ופעולתם יודע שהכל פעולות ה' ובהם יהללוהו ברואיו. ואמר ברכי נפשי את ה', על נפש האדם שהוא מין בפני עצמו, ויש לו הלול וברכה מיוחדת שהם ישיגו פעולותיו אשר בהם יברכוהו ויהללוהו.
<h2>דף ל:</h2>
המצוה כ"ב שיהיו הלויים עובדים במקדש בעבודות ידועות [סהמ"צ לר"מ מצוה כ"ג] שנאמר [דברים י"ח ז'] ושרת בשם ה' ככל אחיו הלויים. לשון הר"מ בספר המצות צוו הלווים בלבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות כגון נעילת שערים ואמירת השיר בעת הקרבן. והוא אמרו [במדבר י"ח כ"ג] ועבד הלוי. ולשון ספרי [קרח פיס' קי"ט] שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד ת"ל ועבד הלוי הוא עובד על כרחו, כלומר שהוא חובה וצווי מוטל עליו בהכרח. וכבר נכפל זה הצווי בזאת המצוה בלשון אחר והוא אמרו ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלויים, ואמרו בפרק שני מערכין [ערכין י"א ע"א] איזה הוא שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה ע"כ. וידוע הוא כי שבט לוי נבחר ונבדל לעבודת ה' יתעלה כמו שמבואר בתורתנו הקדושה, [דברים י' ח'], והם היו צריכים שיהיו משתדלים בחכמה לכונת העבודות וללמד דעת את העם בענייני העבודות, ובית המקדש היה מיוחד להם לפיכך היו ממונים על השמירה במקדש ועל נעילת השערים ולומר שירה בעת הקרבן. והיה השיר בענין הקרבן לכונה שכתב הר"ם פ"ו משלישי וז"ל [מו"נ ח"ג פמ"ו], אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, אבל זולתי נתן בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח המתאוה אשר מבועו הכבד הוא הבשר, והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין, וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי יערב לו הנגון בכלים. מפני זה התקרב כל כח השם בנאהב שבדברים שהיה הקרבן בשר ויין ושמע קול, ר"ל השיר ע"כ. והכונה אצלי בענין השיר על הקרבנות, להערה כי תכלית עבודת ה' והשגתו וידיעתו, וזה דרך השירה בפה לספור שבחי השם, ובאו כלי השיר להערה נפשית כמו שנודע בחכמת הנגון, וזה ככונת הפסוק [מ"ב ג' ט"ו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו וגו', ומפני שהעקר בזה הדבור כדי שיהא הערה כפי המכוון בענין השיר כמו שכתבנו אמרו [ערכין שם] שעקר שירה בפה וזה שירות בשם ה' ואמרו רבותינו [ירוש' פסחים פ"ד ה"א] שהשיר היה מכפר, וזה מבואר לכונה שכתבנו שעקר כפרת העונות בהערה ובהשגה שכלית, עם מה שנאמין אנו קהל המאמינים שהשיר היה חלק מהכפרה.
<h2>דף לא:</h2>
האזהרה ק"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ח, פ"א מהל' בכורות הי"ז] הוזהרנו מלפדות בכור בהמה טהורה. והוא אמרו ית' [במדבר י"ח י"ז] אך בכור שור או בכור כשב [או בכור עז] לא תפדה וגו' אבל מכירתו מותרת [רמב"ם שם] לפי מה שנתבאר במסכת בכורות [בכורות ל"א ע"ב, ל"ב ע"א]. ולשון סיפרא [תו"כ בחוקותי פי"ג ה"ה] בבכור הוא אומר לא תפדה אבל נמכר הוא, ע"כ. כונת אזהרת הפדיון בבכור כדי שיקרב לשם, למה שיש מן ההערה בהקריב הבכורות לשם כמו שבארנו במצות עשה [קע"ו]. אמנם אמרם [רמב"ם שם הי"ז, תמורה ח' ע"ב] שהוא נמכר כשהוא בעל מום אבל תם אינו נמכר, אמרו רבותינו [שם] מפני שהוא עומד לקרבן ואין לכהן זכות בו, ובזמן שאין בית המקדש קיים מותר למכרו ואפילו תם, בין לכהן בין לישראל הואיל ולאכילה הוא עומד.
האזהרה ק"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ט, הל' בכורות פ"ו ה"ה וה"ו] הוזהרנו מלמכור מעשר בהמה על איזה פנים שיהיה, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ז ל"ג] במעשר בהמה לא יגאל. ולשון סיפרא [שם] במעשר בהמה הוא אומר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תמים ולא בעל מום, ע"כ. והיה מעשר בהמה דינו כקדשים קלים שהיה נשחט בעזרה וזורקין הדם ומקטירין האמורין והבשר היה נאכל לבעלים בירושלם. ובא בו אזהרה שלא לגאול אותו כדי שיביאנו לירושלם ויקריבנו אחר שהוא קדוש. ומן הדין היה שאם הוא בעל מום יוכל למכרו אלא חכמים גזרו שלא ימכור אותו בעל מום ואפילו שחוט גזרה שמא ימכרנו תם. ומפני מה גזרו במעשר בהמה שמא ימכרנו תם חי [בכורות ל"א ע"ב וש"נ] מפני שיש טורח לבעלים להביאו לירושלם. ולא גזרו כן בבכור מפני שהוא ביד כהן [תמורה ח' ע"ב, בכורות שם, ועוד מע"ש פ"א מ"ב], ולמה ימכרנו אחר שהוא ברשותו ויכול לאכול אחר זריקת דמים והקטר אמורין.
<h2>דף לג:</h2>
האזהרה שס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"א, איסו"ב פט"ז ה"י] הוזהרנו מלהפסיד כלי תשמיש מזכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי חיים ושוה בזה אדם וזולתו, והוא אמרו [ויקרא כ"ב כ"ד] ומעוך וכתות ונתוק וכרות ובארצכם לא תעשו. ובא הפירוש גם כן [תו"כ אמור פ"ז הי"א] ובכם לא תעשו, והעובר על לאו זה לוקה, ר"ל המסרס איש מאיזה מין שיהיה. ובפרק שמנה שרצים [שבת ק"י ע"ב] אמרו מניין לסרוס באדם שהוא אסור, שנאמר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דא"ר חייא הכל מודים ב[מ]חמץ אחר מחמץ שחייב. שנאמר לא תאפה חמץ [ויקרא ו' י'] לא תעשה חמץ [שם ב' י"א], במסרס אחר מסרס שחייב שנאמר ומעוך וכתות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק אחר כורת שחייב, ע"כ. וכונת אזהרה זו שלא לבטל כונת ה' בבריאה. אמנם לפי קבלה זו מה שבאה הקבלה שאין הסרוס אסור בנקבות לא יתברר לי, ואולי הכונה בו כי זה ימצא על מעט כי אין הסרוס נכון להעשות בנקבות כמו בזכרים, גם אפשר שהכונה במין האדם לפי שהוא נצטוה במצוה זו ולא הנקבה, והוזהרנו שלא להפסיד מה שאפשר שיביאהו לידי בטול מצוה זו. גם כי האדם בעל שכל מן הנקבה ולפעמים יביאהו זה להפסיד כלי המשגל. והאזהרה שבאה בזכרים בשאר מיני ב"ח, היא שהסריסים במיני הבהמות והעופות הנאכלין הן היותר חשובים, ומפני זה הוזהרנו שלא להפסיד כלי הזרע לכונה שכתבנו. אמנם הנקבות לא ישובח מזונם כל כך מפני הסרוס, והבהמות הטמאות ג"כ יסרסו מהן הזכרים ברוב, לפי שהן ראויין יותר למלאכה.
האזהרה צ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ז, איסורי מזבח פ"א ה"ז] הוזהרנו מלתת מום בקדשים [חסר מן הדומות וזה יקרא מטיל מום בקדשים, עבודה זרה י"ג ע"ב] וכל מי שמטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהיה זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא דעבודה זרה [שם]. ובאה האזהרה על זה באמרו [ויקרא כ"ב כ"א] בקרבן כל מום לא יהיה בו, ולשון סיפרא [תו"כ אמור פרשה ז' ה"ט] כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום, ע"כ. כונת אזהרה זו כי אחר שהוקדש לשמים וראוי להקרבה והוא בזמן שמקריבים ר"ל בזמן שבית המקדש קיים, הוזהרנו שלא נסבב שלא יהיה נקרב, כי זה יביא לבטול הקרבן. ומה שיש בו מן ההערה עם הכונה בזה גם כן לפי שהבכור הוא קרב לה' כשאין בו מום לכונה שכתבנו במצות עשה [קע"ו]. ואולי לפי שהאדם חס על ממונו יטיל בו מום כדי שיאכלנו.
האזהרה קל"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ב] הוזהרנו מלאכול פגול, והוא הקרבן שנפסדה בו הכונה בעת שחיטתו או בעת הקרבתו והסכים האיש אשר נתעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או ישרוף מה שישרוף ממנו אחר זמנו, לפי מה שבארנו וגילינו בשני ממסכת זבחים [כ"ז ע"א] אמנם האזהרה לאכול זה הפגול הוא אמרו [שמות כ"ט ל"ג] לא יאכל כי קדש הם לפי מה שבארנו במצוה קודם זאת, ואמנם העונש שלמדנוהו באמרו בפגול בפרשת צו את אהרן [ויקרא ז' י"ח] ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' לא ירצה המקריב אותו וגו' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. ובאתנו הקבלה בפי' זה הפסוק כי הוא אמנם מדבר בקרבן שנפסדה בו הכונה בעת הקרבתו והוא שיקרא פגול, ושאמרו ית' האכול יאכל אמנם ירצה בו כשיחשוב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי, אמרו [זבחים כ"ט ע"א] כוף אזנך לשמוע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתו' מדבר, שהוא יפסד בזאת המחשבה, והאוכל ממנו אחר זאת המחשבה חייב כרת לפיכך אמרו בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ואמרו [ויקרא י"ט ח'] בנותר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגומ'. ובגמרא כריתות [ה' ע"א, ועי' זבחים כ"ח ע"ב] אמרו אל תהא גזרה שוה קלה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, ויליף עון עון מנותר כתי' הכא והנפש האוכלת ממנה עונה תשא וכתי' התם ואוכליו עונו ישא, מה להלן כרת אף כאן כרת, והאוכל פגול בשגגה ג"כ יביא חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת. כי כאשר יפגלנו במחשבתו או ישחטהו כדי לשרפו יביאהו לבזיון, והמחשבה הוא העקר הגדול בענין הקדשים.
<h2>דף לד.</h2>
האזהרה ק"מ לר"מ [סהמ"צ ל"ת ק"מ] הוזהרנו מלאכול פסול המוקדשין שאין מותר לאכלם, והוא שיהיה המום כבר עשינוהו בהם בכונה, כמו שנתבאר במסכת בכורות [ל"ה ע"א] או שיהיה זה הקרבן נפסל אחר שחיטתו בפנים באחת מאופני ההפסד שימנעו מאכילתו. והוא אמרו [דברים י"ד ג'] לא תאכל כל תועבה. ולשון סיפרא [צ"ל ספרי ראה פרשה צ"ט. ועי' בכורות ל"ד ע"א ותוס' שם ד"ה ומי] לא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר. ושם נאמר ר' אליעזר בן יעקב מנין לצורם אזן בבכור ואכל ממנו שהוא בלא תעשה, ת"ל לא תאכל כל תועבה ומי שאכל לוקה, ע"כ. כבר באתנו אזהרה [צ"ז] שאסור להטיל מום בקדשים, ובארנו הכונה, ולחזוק האזהרה ההיא באה אזהרה זו לאסור הקדשים שהטיל בהם מום בכונה. ובכלל אזהרה זו גם כן שלא לאכול קרבן הנפסל אחר שחיטתו, כי אחר שנשחט לשם קרבן שם קדש עליו. ולכונה שאמרנו גם כן כדי שלא יפסלהו בכונה כדי לאכלו.
<h2>דף לז:</h2>
האזהרה צ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ה, איסורי מזבח פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהקריב בעל מום עובר. והוא אמרו ית' במשנה תורה [דברים י"ז א'] לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום. ונתבאר בסיפרא שבבעלי מומין עוברין הכתוב מדבר. וזה גם כן לוקה אם עבר והקריבו, ע"כ. כונת אזהרה זאת נכונה כאזהרת הקודמת, ואף על פי שהוזהר בבעל מום עובר הוצרכה אזהרה בבעל מום שאינו עובר לכונה שכתבנו במומי הכהנים, כי אלו לא הזוהרו אלא בבעל מום עובר היינו אומרים מפני שתהיה לו שעת הכושר, אבל אם יקרה לבהמת קדשים מום שאינו עובר הייתי אומר שאחר שלא תהיה לו שעת הכושר יקריבנה אחר שהיא של קדשים, לפיכך הוצרכה בה האזהרה. ואלו הוזהר על בעל מום שאינו עובר ולא הוזהר על בעל מום עובר הייתי אומר שיהא מותר להקריב בעל מום עובר, ולא הוזהרנו מהקדיש בעל מום עובר כי האזהרה שבאה בבעל מום שאינו עובר מפני שאינו ראוי לעולם להקרבה, אבל בעל מום עובר ירצה להקרבה אחר עבור המום. וכן לא הוצרך לאזהרה על בעל מום עובר מזריקת הדם והקטרת האמורים כי לא תזבח הוא כולל הכל. ובבעל מום שאינו עובר באו האזהרות לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף מג.</h2>
האזהרה צ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"א, אסורי מזבח פ"א ה"ב] הוזהרנו מלהקריב בעלי מומין לגבי מזבח. והוא אמרו בבעלי מומין לא תקריבו אלה [ויקרא כ"ב כ'], ולשון ספרא [תו"כ אמור פ"ז ה"ג] כל אשר בו מום משום בל תקדישו.
האזהרה ס"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ט, ביאת המקדש פ"ו ה"א] הוזהר בעל מום מליכנס אל ההיכל בכללו, ר"ל בין המזבח ובין האולם ולמזבח, והאולם ולהיכל. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א כ"ג] אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. וכבר נתבאר בתחלת טהרות [כלים פ"א מ"ט] שמבין האולם ולמזבח עם כולל ההיכל והמזבח נאסרה כניסתו על בעלי מומים ופרועי ראש. וכבר נתבאר גם כן בסיפרא [תו"כ אמור פ"ג ה"י] שאלו שני לאוין והם, אל הפרכת לא יבא, ואל המזבח לא יגש, לא יספיק האחד מהם בלתי האחר, ושניהם צריכים להשלים המשפט בענין אחד. והוא הגבלת המקום אשר יאסר עליהם באו בכל עת שיעבור מן המזבח ולפנים אפילו שלא לעבוד לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת ולקדושת המקום אין ראוי שיכנס שם בעל מום. ולהערה גם כן שבעל מום ר"ל מי שאין נפשו ושכלו בריאים אין ראוי ליכנס במקום הקדש. וידוע הוא מדברי הפלוסופים שבעלי מומין אינן שלמים בשכלם כאנשים הבריאים.
האזהרה ע' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע', פ"ו ביאת מקדש ה"ב] הוזהר בעל מום מהעבודה כל עוד שהמום בו. כמו הגרב או הילפת מן המומין העוברים. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א י"ז] כל אשר בו מום לא יקרב. ולשון סיפרא אשר יהיה בו מום לא יקרב ואם עובר גם כן ועובד במום עובר לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו שאין ראוי לאיש אשר בו מום אף על פי שהוא מום עובר לשרת לפני המלך.
האזהרה ע"א הוזהרנו שלא יעבוד בעל מום קבוע [סהמ"צ לר"מ ל"ת ע"א, רמב"ם ביאת מקדש פ"ז כה"ע], שנאמר [ויקרא כ"א י"ח] כל אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח. וכונת אזהרה זו ככונת הקודמת. והוצרכה במום שאינו קבוע ובמום קבוע, כי אלו הוזהר בעל מום שאינו קבוע בעוד שהמום בו, ומותר כשיעבור המום הייתי אומר נאסר בעל מום שאינו קבוע מפני שיש לו מתירים, אבל בעל מום קבוע שאין לו מתירין לא יאסר מן העבודה, לכך הוזהר בעל מום קבוע, ואם הוזהר בעל מום קבוע ולא הוזהר בעל מום שאינו קבוע הייתי אומר שבעל מום שאינו קבוע הוא מותר בעבודה כי בעל מום קבוע הוא שהוזהר, מפני שהוא חסר בגופו ויש לו קצת חסרון בשכלו, מה שאין כן במום שאינו קבוע.
<h2>דף מה:</h2>
האזהרה ע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ג, ביאת המקדש פ"א ה"א, זבחים י"ז ע"ב] הוזהרנו מביאת מקדש או ההוראה בדבר מדיני התורה ואנחנו בענין השכרות. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ט'—י"א] יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו' בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וגו'. ולשון התלמוד [ערובין ס"ד ע"א, נזיר ל"ח ע"א] שתה רביעית אל יורה. ובענש אזהרה זו חלוק, וזה ששתויי יין לא יותר להם לבא מבין האולם ולמזבח עם כלל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות, ואם עבר והוא שתוי יהיה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה דבר מן המשכרים זולתי היין ועבד חייב מלקות בלבד. וכל מי שהורה והוא שתוי בין היה כהן או ישראל עבר לאו, הן יהיה שתוי יין או שאר מן המשכרים. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פרשה א'] יין [ושכר] אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים ת"ל ושכר, אם כן למה [נאמר] יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. ושם נאמר, מניין שאינו חייב כרת אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. ושם נאמר יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים במיתה על ההוראה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי השכור הוא בשבוש דעת ובטומאת נפשו לפיכך הוזהר מהכנס במקום הקדש. ומפני שענין העבודות צריך לישוב דעת לפי שיקרה ממנו דמיון גשמי אם לא ישכיל ממוצא דבר, והיין הוא המשגה והמכלכל השכל ויביא זה למיתת הנפש, לפיכך אם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים. עם הכונה בזה גם כן שאין שתוי יין ראוי לעמוד לפני המלך לשרתו ובעת העבודה הוא כעומד לפני מלך לשרת. אמנם שאר המשכרים אינן מבלבלין השכל כמו היין, לפיכך אינו במיתה על שאר המשכרים רק במלקות לפי שאינו בישוב הדעת גמור. וכן ענין ההוראה צריך ישוב דעת כדי שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר לפיכך הוזהר השכור מלהורות. ומאשר אין מעלת ההוראה כמעלת העבודה לכונה שכתבנו, אין בהוראת שכור מיתה רק מלקות. הורה בדבר המפורש בתורה כגון שהורה שהשקץ טמא והדם אסור והצפרדע טהור וכיוצא בזה מותר. ומותר [לשכור] ללמוד תורה והוא שלא יורה, ואם היה חכם ידוע להוראה, אסור לו ללמוד והוא שכור מפני שלמודו הוראה.
<h2>דף מט.</h2>
המצוה קע"ז. לר"ם [סהמ"צ עשין פ', הלכות בכורים פי"א] צוינו לפדות בכור אדם ולתת הדמים לכהן. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב כ"ח] בכור בניך תתן לי. ובאר לנו זאת המצוה איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאלו זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו יתעלה [במדבר י"ח ט"ו] אך פדה תפדה את בכור האדם. וזאת המצוה והיא מתנת פדיון הבן אינה מחוייבת לנשים. ואמנם היא ממצות הבן על האב כמו שנתבאר בקדושין [כ"ט ע"א], ע"כ. כבר בארנו [במצוות בכורים ומעשרות מצוה קכ"ה וקכ"ו, קע"ה וקע"ו ועוד] כונת הבכורות ושהם לשם יתעלה. ומפני שכל בעל חי ששם ראשית עליו ראוי להקריבו לה', לכך היו מקריבין האמורין מן הבהמות כמו שבארנו. ולזאת הכונה [זבחים קי"ב ע"ב, בכורות ד' ע"ב] עד שלא הוקם המשכן היתה העבודה בבכורות כמו שבארנו מפני שהם היו לה'. וכבר ידעת מה שכתוב בתורה [במדבר ח' י"ח] ואקח את הלוים תחת כל בכור. וכשהוקם המשכן שהיתה העבודה בלויים נתנו הבכורות לכהנים שהם משרתי ה' ונפדין מן ידם. ומה שנוהג בפטר רחם ולא בראשית און עם הכונה בו שהבכור והראשית יודע בפטר רחם, עוד לזכרון המופת שהיה מכת בכורים בפטר רחם ולא בראשית און. ומפני שהערת המצוה לאיש ולא לאשה באה על האב ולא על האם [קדושין שם]. ומפני שהזכר הוא הראוי להיות קדש נוהג בזכרים ולא בנקבות. והיה פדיון הבן חמש סלעים כמספר ערך הקטן מבן שלשים יום ועד בן חמש שנים [ויקרא כ"ז ו'], לפיכך אינו נוהג אלא אחר שכלו שלשים יום מיום לידתו שיצא מכלל נפל [בכורות מ"ט ע"א]. ומאשר זכה בו הכהן מהיום ההוא אמר שאם מת אחר כך חייב ליתן פדיונו לכהן [שם].
<h2>דף מט:</h2>
האזהרה שנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ח, נערה בתולה פ"א ה"ז] הוזהר האונס מלגרש אנוסתו, והוא אומרו יתעלה [דברים כ"ב כ"ט] לא יוכל לשלחה כל ימיו. וזה הלאו קדמו עשה, והוא אמ' ולו תהיה לאשה. וכבר בארו בגמרא מכות [ט"ו ע"א] שזה לאו שקדמו עשה הוא [רמב"ם נערה בתולה פ"א ה"ז] ושם נאמר אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה או נשאת לוקה שהוא לא קיים עשה שבה כמו שהוא עקר אצלנו קיימו ולא קיימו [מכות ט"ו ע"ב], ע"כ. כבר בארנו הכונה בקנס האונס שתהיה אנוסתו לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו במצות עשה [רי"ט].
<h2>דף נג.</h2>
המצוה קע"ה. לר"ם [סהמ"צ עשין ע"ח, הל' בכורות פ"ו] צונו להוציא מעשר ממה שנולד לנו בכל שנה ושנה מבהמה טהורה ושנקריב חלבו ודמו ונאכל שאריתו בירושלם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז ל"ב] וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש, וזהו מעשר בהמה, וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בפרק אחרון מבכורות. ושם נתבאר שזאת המצוה נוהגת בחוצה לארץ ושלא בפני הבית, וזהו דין תורה. אבל בגזרה דרבנן שמא יאכל שלא במום אחר שאין לבית מקדש אמרו אינו נוהג אלא בפני הבית, וכשיהיה שם מקדש בנוי נוהג בארץ ובחוצה לארץ, ע"כ. והנה ענין המעשרות היה קדום בימי האבות להערת השגחת ה' אלינו כי הכל מאתו, כמו שתמצא ביעקב אבינו באמרו [בראשית כ"ח כ'—כ"ג] אם יהיה אלקים וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ובמספר העשרה יש רמז, וזה אמרו הנה [ויקרא כ"ז ל"ב] העשירי יהיה קדש לה'. וכאשר תתבונן במצות המעשרות תמצא שבכל שנה היו מפרישין מעשר לה' יתעלה, או להאכיל בירושלם או שינתן גם כן מעשר לעניים בקצת שני השמיטה. אמנם מעשר ראשון הניתן ללוים היה מפני שאין להם חלק בארץ וכאלו זה תמורת חלקם לא לכונת המעשרות, לכך היו מפרישין בכל שנה מעשר אחר, לכונה שבארנו. ולזאת הכונה היו מפרישין מעשר בהמה ולא היה בבהמות מעשר ללוים, כי במעשר התבואות היה די לפי חלקם המגיעם בארץ כמו שבארנו. וגם לא היה נתן ללוים מעשר עני מן הבהמה, כי די אם היה בתבואות למזון העניים ולהטריפם לחם חקם רוצה לומר לחם ויין. והכונה גם כן כי כל בעל חי קדוש ראוי ליקרב, מפני שבענין הקרבן יש הערה כמו שבארנו, לכך היו מקריבין מעשר בהמה כדין השלמים מקטירין ממנו האמורין וזורקים הדם והשאר נאכל בירושלם לבעלים. וכשהוא בעל מום נסתלקה קדושתו ואיננו ראוי לה' לפיכך נאכל בכל מקום [רמב"ם שם]. גם יש בכונת מעשר בהמה כשהיה נאכל בירושלם הכונה שכתבנו במעשר שני [מצוה קכ"ה], ולכונה שאמרנו בענין המעשרות שהוא קדש לה' להערה נוהג בכל מקום אפילו [שלא] בפני הבית, ולכונה זו כהנים ולוים חייבים במעשר בהמה. ומה שגזרו רבותינו שאינו נוהג עתה שמא יאכל שלא במומו, כל זה למעלת הענינים הקדושים שיתעוררו בהם שהם לה', אמנם אם הפרישו הוא קדש ונאכל לבעלים במומין. כי אחר שהפרישו לה' הוא קדש [רמב"ם שם ה"ב].
המצוה קל"ח. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ה, רמב"ם הלכות ערכין פ"ו] לשון הר"מ צוינו בדיני חרמים, והוא שכל מי שהחרים דבר ממה שיש לו בו קנין ויאמר הרי זה חרם יתן אותו דבר לכהן, אלא א"כ יבאר ויאמר לה', ואז יהיה לבדק הבית, מפני שסתם חרמים לכהנים [ערכין כ"ח ע"ב, נדרים י"ט ע"ב], וזה אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"ח] אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' והעריכו [שם שם י"ד]. והיות סתם חרמים לכהנים ראיה כאמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"א] כשדה (יחרם) [החרם] לכהן תהיה אחוזתו. וענין החרם הוא בצד מה כענין הבכורות והמעשרות, ולזאת הכונה בא ענין החרם אחר פסוק [שם שם כ"ו] אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו'. ואחר ענין החרם בא פסוק [שם פסוק ל"ג] וכל מעשר הארץ וגו', ר"ל שהוא כענין הבכורות והמעשרות, בצד מה שהבכורות והמעשרות לה' ולמכוון בהם כמו שנתבאר במקום המצוה, כן מה שהוא חרם והפסד אצלו הוא בהויתו לה', וכל מה שהוא מיוחד לזאת הכונה נתן לכהנים שהם משרתי ה'.
המצוה קי"א. דין ערכי בהמה [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ו, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה]. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז י"א—י"ד] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך וגו' ואם גאול יגאלנה ויסף חמשיתו על ערכך. ובתחלת העיון יראה בענין פדיון זה דבר בלתי ראוי, כי בעל הבהמה אחר שהבהמה היתה שלו היה ראוי שנקל בפדיונו, ודי אם יתן בפדיון כפי אשר יעריך הכהן, והתורה החמירה עליו, כי כשאחר פודהו נותן כערך הכהן, וכשהבעלים או אשתו או יורשיו פודין מוסיפין חומש [רמב"ם שם פ"ה ה"ג] ויראו לי בזה שתי כונות, האחת, שלבעל הבהמה אליו כהקדש, לפיכך כשיהנה צריך שיוסיף חומש. והשנית והיא היותר נראת לי כי ברוב כל מעריך יעריך על פי בעל דבר והוא ימעט בערך כל מה שיוכל, וגם המעריך יורה התר אחר שהוא המקדיש להקל בפדיון מפני שהוא יודע ערכו, ואפשר שלא יעריכו לפי שוויו, לפיכך אמר שיוסיף חומש, כי עד חומש הוא אפשר שיטעו עצמם. ואין ספק שהבעלים לא ישימו דבר תוספת חומש על הערך, אבל יפחתו עכ"פ מן הערך עד שיגיע עם החומש לכדי שוויו, והתורה לא רצתה שיוכל כל אדם למעט הקדשו, אבל ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל' ג'].
המצוה קי"ב. דין ערכי בתים [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ז, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה] שנאמר [ויקרא כ"ז י"ד—ט"ו] ואיש כי יקד(י)ש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן וגו', ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. כונת ערך ככונת ערך של מעלה [מצוה קי"א].
<h2>דף נג:</h2>
האזהרה ק"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ז, תמורה פ"ד הי"א] הוזהרנו מלשנות הקדשים מקרבן לקרבן. כמו שיהיו שלמים ונשיבם אשם, או אשם ונשיבם חטאת, שזה וכיוצא בו בלא תעשה. והוא אמרו בבכור בהמה [ויקרא כ"ז כ"ו] לא יקדיש איש אותו [ובא בקבלה] הקדש מזבח [ערכין כ"ט ע"א]. ולשון סיפרא [תו"כ בחוקותי פרשה ח' ה"ג] אין לי אלא בכור, מניין לכל הקדשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש [אותו], רומז אל אמרו אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. כאלו יאמר כל אשר יביא איש לה' בבהמה לא יקדוש קדושה אחרת אבל יניחנו על עניינו, ע"כ. הכונה באזהרה זו כי אם היה יכול לשנות מקרבן לקרבן אחר. אולי נדר או התנדב שלמים או קרבן אחר ואם יתחייב בקרבן או יהיה דעתו להתנדב ישים שם הקרבן ההוא על הבהמה שכבר היתה קדשים. ויעיד על זה הענין שבו הוזהרה והוא הבכור, כי בכור הוא קדוש מעצמו, ולפעמים יתחייב בעל הבכור בקרבן אחר אז ירצה להקריבו ויפטור עצמו בדבר שהוא קדוש.
<h2>דף נד.</h2>
האזהרה רי"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ו, כלאים פ"ה ה"א] הוזהרנו מלזרוע תבואה בכרם וכן שאר ירקות. וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ט'] לא תזרע כרמך כלאים. ולשון ספרי [דברים פי' ר"ל] לא תזרע כרמך [כלאים] מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, וזה כולל בלא ספק הכרם והזרעים, אמר מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. ודע שכלאי הכרם אינם אסורין מן התורה כי אם בארץ ישראל, והזורעם בארץ ישראל לוקה מלקות דאורייתא ובתנאי שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ומדרבנן אסור לזרוע גם כן בחוצה לארץ, והזורע בחוצה לארץ חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדרבנן. אמנם הרכבת האילן (אין) לוקין עליה בשום מקום. והאזהרה עליה נכנסת תחת אמרו שדך לא תזרע כלאים, ע"כ. ובפל"ז משלישי [מורה נבוכים] באר כונות אזהרות אלו, וז"ל ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה, שהם אמרו בהרכבת אילן באילן אחר כשיעשה במולד כך ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בעת ההרכבה, יבוא מן המורכב ההוא דבר יחשבו עליו שהוא מועיל תועלות גדולות, והמפורסם מכל מה שזכרנוהו הוא מה שזכרו בתחלת ספר העבודה הנבטיה בהרכבת הזית באתרוג. והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקיהו מזה הכת היה בלי ספק [ברכות י' ע"ב, ועי' פסחים פ"ד מ"י]. וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו, צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה, ובעת חבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן, ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן, וכ"ש למה שיתחבר אליו מהנאת המשגל עם התחבולה בתועלות ההן. ומפני זה נאסר הכלאים, ר"ל הרכבת אילן באילן, בעבור שנתרחק מסבת עבודה זרה ומתועבת משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני הרכבת האילן נאסר להתקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו, ואפילו לסמכן זה לזה, אתה מוצא כשתסתכל בפירוש מצוה זו הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום מן התורה, מפני שהוא עקר האזהרה, וכלאי זרעים כלומר סמיכתן זה לזה לא נאסרה רק בארץ ישראל. וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההיא כי מנהגן היה לזרוע שעור[ה] וחרצן יחד, וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה, ולכן אסרה תורה כלאי הכרם וצותה לשרוף הכל, כי חקות הגוים כלם אשר היו חושבים שהם כחות וסגולות ואפילו דבר ממה שיהיה בו ריח עבודה זרה נאסר, כמו שבארנו במאמרם [חולין ע"ז ע"ב] אין תולים אותה באילן וכו', ואסרה חוקותיהן כלן אשר יקראו דרכי האמורי למה שנמשך אליהם מעבודה זרה. וכשתסתכל מנהגיהם בעבודתם תמצא מיני עבודות יפנו בהן לכוכבים ומיני' יפנו בהם לשני המאורות הגדולים, והרבה פעמים יבחרו מולידי המזלות לזריעה ועשבים, והקפו' יקיף אותם הנוטע והזורע יש מהם שיקיף חמשה הקפות לשבעה המשרתים אשר שני המאורות בכללן יחשבו שאלו כלם כחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה להביא בני אדם לעבודת הכוכבים, ונאסרו חקות הגוים כלם בכלל, אמר ולא תלכו בחקות הגוי וגו' [ויקרא כ' כ"ג], ומה שהיה מהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין עבודה זרה יחד בו האסור כערלה וכלאי הכרם. והתמה אצלי ממאמר ר' יאשיה בכלאי הכרם [ברכות כ"ב ע"א] והיא הלכה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, אין ספק אצלי שראה עקר הענין ההוא מדרכי האמורי. הנה כבר נתבאר בבאור אין ספק בו שאסור שעטנז בכלאים וערלה הוא מפני עבודה זרה, ושאסור חקותיהם הדומים אליו הוא למה שנמשך אליו מן העבודה זרה כמו שבארנו, ע"כ. כבר בארנו אנחנו מה שיראה לנו בענין אסור כלאים בכלל, והוא נמשך לכונת מה שבאר בו הר"ם. ומדברי רבותינו [סנהדרין ס' ע"א, קדושין ל"ט ע"א, ירוש' כלאים פ"א ה"ז] נראה טעם אחר בענין אסור כלאים, אמרו [ויקרא י"ט י"ט] את חקתי תשמרו חקים שחקקתי בעולמי בהמתך לא תרביע כלאים. והנראה אצלי לפי כונת המאמר הזה שהוזהרנו מלחדש מין שאינו נמצא כפי הטבע, כפי מה שגזרה חכמת הטבע השם בעולמו, כי זה יביא להכחשה על המציאות שהוא בהשגחת ה', ויבא גם כן להפסד הנבראים, ר"ל בהכחשה על המציאות, כי מי שישתדל בתחבולה לחדש דבר שאינו נמצא כפי טבע המציאות כלו יחשוב שלא נתהוה העולם בכונת מכוין, ור"ל בהפסד הנבראים כי הרכבת מין בשאינו מינו בצומח או בבעל חי הוא שיפסיד הזרע ההוא שלא יהוה ולא יוליד עוד בדומה. וזה דבר ידוע שהנולד מהמורכב משני מיני בהמה לא יוליד, וכן זרע או פרי אילן המורכב משני אילנות לא יהיה אילן אחד. ואפשר שכל אלו הענינים היו מינים ממיני עבודה זרה שמטעים ההמון בתחבולתם שיולידו ענינים בלתי נמצאים. והענין שהיה ידוע שהיה מין ממיני עבודה זרה נאסר בהנאה ככלאי הכרם, והדברים שנאסרו להרחקת הדבר ההוא נאסרו לעשותם אבל לא נאסרו בהנאה ככלאי זרעים. ולא נאסרו הדברים ההם אלא בארץ ישראל מפני שזה היה דרכי האמרי, ר"ל מעשה ארץ כנען. אמנם הדברים שנאסרו מפני שנוי טבע המציאות נאסרו בכל מקום ככלאי בהמה והרכבת אילן.
<h2>דף נו:</h2>
האזהרה קנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ח, איסו"ב פי"ז ה"א וה"ב, קדושין ע"ז ע"א וע"ב] הוזהר הכהן מלישא אשה זונה. והוא אמרו [ויקרא כ"א ז'] אשה זונה וחללה לא יקחו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מאשר הכהנים נבדלו לעבודת ה' צריך שישמרו להיות זרעם נכון. וידוע הוא כי הזונה אין זרעה נכון, באשר משרש נחש יצא צפע ומטבע הזונה גם כן, כי בהיותה עם בעלה חושקת לאחר. וזונה האמורה בתורה היא שאינה בת ישראל, או שנבעלה לאדם שאסורה לינשא לו [יבמות מ"ד ע"ב קדושין ע"ז ע"ב]. והכונה בזה מבוארת כי כשאינה בת ישראל אף על פי שנתגיירה פחותה מבת ישראל שלש שנים אחר [יבמות ס' ע"ב] שאינה מזרע קדש ידוע הוא שטבעה כטבע הזונה. ובת ישראל שנבעלה לאדם שאינה ראויה לו, ר"ל שהיא אסורה לו, זה מבואר שביאה זו זנות. ואחת מן הכונות גם כן באסור הזונה כי הכהנים מורי התורה, וכדי שישמעו בני האדם לקולם צריך שיהיו קדושים ונכבדים, ואם יהיה הזרע מזונה יהיה נקלה בעיניהם. ומה שבאה הקבלה האמתית [קדושין ע"ח ע"א] שאינו לוקה עד שיקדש ויבא עליה כשהיתה שם כי הביאה עם הקדושין אז קרא שם הזרע עליו.
<h2>דף נז.</h2>
האזהרה ק' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק', איסו"מ פ"ה ה"א] הוזהרנו מלהקריב אתנן זונה ומחיר כלב [וצריך להוסיף, והוא אמרו ית' [דברים כ"ג י"ט] לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב]. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בששי ממסכת תמורה [תמורה ל' ע"ב, רמב"ם שם], ומי שהקריב דבר מהם עם היות הקרבן פסול הוא לוקה כמשפט כל מום, ע"כ. כונת אזהרה זו שאין ראוי להקריב לה' דבר שנתן על ענין מגונה כזה. וכבר כתבנו אחת מהכונות בבעלי מומין [לא תעשה צ"ו] כדי להעיר להתקרב בשלמות אל ה', והפך זה באתנן זונה. אמנם מחיר כלב היא הכונה ההיא בעצמה שלא יזכר שם כלב על הקרבן. אולי היה קרבן הכלב מן העבודות הקודמות, ויזכור לעבודת ה'. והכונה גם כן באתנן זונה כי אין ראוי להקדיש לה' ולקרא שם קדש על הדבר שכבר נתחלל, ולפיכך אם נתן בהמת קדשים באתננה לא נאסר למזבח [תמורה שם], לפי שאחר שכבר הוקדשה הבהמה לא יחול עליה שם חול, כי לא יחול שם חול על קדש. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [שם וב"ק ס"ה ע"ב, וצ"ג ע"ב] שאם נתן לה עופות שאף על פי שהם מוקדשין חל אתנן עליהם לא נתברר לי הבדל זה למה. ואולי הכונה בו כי בהמות הקדשים ידועות ונכרות ואחר שהוקדשו לשמים וזכה בהם גבוה לא יחשב לאתנן זונה. אמנם עופות המוקדשין אינם ידועים ומפורסמין כי הם עומדים בבית, וכאשר יבא העוף ויקרב יחשב שהקריב אתנן זונה שלא הוקדש תחלה. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם וב"ק ס"ה ע"ב, וצ"ג ע"ב] שאתנן זונה ומחיר כלב שנשתנו כשרים לגבי מזבח, כגון שנתן לה חטים ועשאן סלת זתים ועשאן שמן, וכיוצא בזה הוא כי מאחר שנשתנו אין שם אתנן עליהם. וכן אם נתן לה מעות באתננה ולקח מהם קרבן, הואיל ולא חל שם אתנן על הקרבן הוא מותר.
דבור שביעי. לא תנאף [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז]. אחר אזהרת הרציחה הזהיר על הנאוף, שהוא סבת השחתת העולם. אמרו רבותינו [נ"ז ע"א] כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא לשון ערוה ועבודה זרה. וידוע הוא כי הנאוף יפיל חללים רבים. ובלעדי זה מבואר מה שבו מהשחתת הגוף באמרו [משלי ל"א ג'] אל תתן לנשים חליך והשחתת הנפש ג"כ לפי שהנמשך אחר תאות חמרו ימית שכלו. אמרו רבותינו [ספרי במדבר פיס' רנ"ח סוטה ג' ע"ב] ולא יראה בך ערות דבר [דברים כ"ג ט"ו] מלמד שהעריות מסלקות השכינה, ואמרו שאין לזאת העברה אריכות אף וזה מבואר. ובאה הקבלה האמתית שלא תנאף הוא אזהרה בנאוף אשת איש, וזה מבואר לכונת עשרת הדברים שמזהיר על הדברים העקריים והיותר מצויין. וכבר כתבנו שעשרת הדברים הם שרשי כל שאר המצות, ובכלל אזהרה זו כל המצות שבאו בענין עריות ושבאו ג"כ למעט התאוות החמריות.
<h2>דף נח:</h2>
המצוה קכ"ד. לשון הר"ם [סהמ"צ עשין קכ"ט] צוו [צ"ל נצטוו] הלויים להוציא מעשר מן המעשר אשר יקחו מבני ישראל ויתנוהו לכהנים והוא אמרו יתעלה [במדבר י"ח כ"ו] ואל הלוים תדבר ואמרת אל(י)הם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' והרמ(ו)תם וגו' מעשר מן המעשר [חסר כאן מה"ד ובאר לנו שזה המעשר נקרא תרומת מעשר] וינתן לכהן, אמר יתעלה [במדבר שם] ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן. וכבר באר שזה המעשר יוציאוהו מן הטוב שבו שנאמר [שם שם כ"ט] מכל חלבו את מקדשו ממנו. אחר כן העיר שיהיו חוטאים אם לא יוציאוהו מן הטוב אשר בו, והוא אמרו יתעלה [שם ל"ב] ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. וזה הלאו שלילת החיוב, כי הוא אמר לא יהיה עליכם חטא אם לא תוציאוהו מן היפה, אם כן יורה שהם אם יוציאוהו מן הרע [י]חטאו. וזה אינו [צ"ל ענינו] נוהג מנהגן לאו הבא מכלל עשה אשר אינו מן הלאוין ר"ל מאחר שצוו להוציא מן היפה הורו שלא יוציאוהו מן הרע. ולשון ספרי [קרח פיס' קכ"ב] מניין אתה אומר שאם לא הפרשתם אותו מן המובחר שאתם בנשיאות עון ת"ל ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת, כי הכהנים היו מעטים כנגד הלויים, שאין הכהנה אלא לזרע אהרן ומשפחות הלויים רבות, ודי לכהנים בחלק העשירי ממה שמגיע בכל השבט עם מה שהיה נתן להם מתרומות וחלות, ומפני שהכהנים מיוחדים לעבודת ה' נקרא חלקם תרומת ה' [פסוק ל"ג, בכורות נ"ו ע"ב] ויש בה מיתה מה שאין כן במעשר [בכורים פ"ב מ"א], וכן המצוה שינתן מן המובחר לזאת הכונה.
